Te'amim - Sefaradi

Beresheet taman - בראשית תמן

 

בס"ד

להלן פעם ראשונה בארמית, פעם שניה בתרגום, ופעם שלישית עם פירוש והסבר

 

וִיהִי נעַם ה' אֱלקֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
וִיהִי נעַם ה' אֱלקֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

בְּרֵאשִׁית, תַּמָּן תְּרֵ''י, תַּמָּן שַׁבָּ''ת.

כְּגַוְונָא דָא: בְּ' רֵאשִׁי''ת, בָּ''רָא שִׁי''ת, וְאִינוּן תְּרֵי שַׁבָּתוֹת, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר)שמות לא טז( "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'.

תְּרֵין זִמְנִין אַדְכִּיר הָכָא שַׁבָּת, לָקֳבֵל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה.

 

"לְדֹרֹתָם". מַאי לְדֹרֹתָם? אֶלָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּעָבִיד לוֹן דִּירָה בְּשַׁבָּת בִּתְרֵי בָתֵּי לִבָּא, וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָּן יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִלּוּל שַׁבָּת.

 

"בְּרִית עוֹלָם" דָּא צַדִּיק, דְּשַׁרְיָין תַּרְוַיְיהוּ עֲלֵיהּ, חַד לְאַמְלָאָה לֵיהּ וְחַד לְאִתְמַלְיָא מִינֵיהּ.
"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אִינוּן תְּרֵין כֻּלְיָין נֶצַח וָהוֹד, בְּנוֹי דְּיִשְׂרָאֵל סָבָא.

עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, תְּלַת "שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי" אִלֵּין תְּלַת אֲבָהָן.

 

עֹנֶג שַׁבָּת, "וְנָ''הָר יוֹצֵא מֵעֵדֶ''ן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּ''ן" (בראשית ב'. י'), "וְנָהָר", אִית נָהָר וְאִית נָהָר, אִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נָהָר פְּלָגָיו, וְאִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נַחַל קְדוּמִים.

 

עֵדֶן עִלָּאָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (ישעיה ס"ד ג'):"עַיִן לֹא רָאֲתָה אלהי''ם זוּלָתֶךָ", הַאי נָהָר אִיהוּ ו', דְּנָפִיק מֵעֵדֶן עִלָּאָה דְאִיהוּ א', וְאַעֲבַר בֵּין אַבָּא וְאִימָּא, וְאָזִיל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמָטֵי עַד צַדִּיק שְׁבִיעִי, וּמִתַּמָּן אַשְׁקֵי לְגִנְּתָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה.

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ל"ה ג'):"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס, כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם.

 

אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד, אִינוּן לָקֳבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד, בְּשַׁבָּת. וְאִינוּן: עֲשָׂרָה דְלָקָה אָדָם, וַעֲשָׂרָה לְחַוָּה, וַעֲשָׂרָה לְנָחָשׁ, וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין "אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת", דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִינוּן חֲשִׁיבִין לְיִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל מַלְקִיּוֹת.


"יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם". אִינוּן עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְעָבִיד לוֹן בְּבַת אַחַת, מָאן דְּאַעֲקַר חֵפֶץ מֵאַתְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ לְבַר מֵאַתְרֵיהּ וּמֵרְשׁוּתֵיהּ, כְּאִלּוּ אַעֲקַר אִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹת בְּרִית, וְאַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה, מָאן דְּעָבִיד דָּא גְרִים דְּאַעֲקַר נִשְׁמָתֵיהּ מֵרְשׁוּת דִּילָהּ, וְאַנַּח לָהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא דְאִיהִי מָרָה וּטְחוֹל, וְדָא גָרַם לְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעַקְרוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלִּיאוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה דְאִיהִי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאַעִיל אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ דִּילֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה.

 

שַׁבְּתַא''י אִיהוּ טְחוֹל. חַמָּ''ה, אִתְּתָא בִּישָׁא מָרָה. שַׁבְּתַא''י עֲלֵיהּ אִתְּמַר: (בראשית לז כד): "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם", "מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֶשׁ בּוֹ". וְאִיהוּ רָעָב וְצִמָּאוֹן וְקִינָה וְהֶסְפֵּד וַחֲשׁוֹכָא וְקִבְלָא, וְאִיהִי גָלוּתָא לְיִשְׂרָאֵל. וּצְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַד לָהּ שִׁנּוּי בְּכֹלָּא וְהָא אוּקְמוּהָ.

 

וְאִיהוּ דִבּוּר דְּחוֹל דְּאִיהוּ אָסוּר בְּשַׁבָּת, וְכַד לָא אַשְׁכַּחַת אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן, אִיהִי בָרְחַת, כְּגַוְונָא דְשִׁפְחָה דְאַבְרָהָם דְּאִתְּמַר בָּהּ:(בראשית ט"ז, ח'): "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת".

טְחוֹל, עֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ג' ה'): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", נַעַל מְטוּנָף דְּטִפָּה סְרוּחָה, "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", דָא שַׁבָּת, וַעֲלֵיהּ אָמְרַת שְׁכִינְתָּא, (שיר השירים ה' ג'): "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נַשׁ בְּשַׁבָּת לְשַׁנּוּיֵי בִּלְבוּשִׁין בִּשְׁרַגָּא בְּמַאֲכָלִין.

 

וְצָרִיךְ לְמֶהֱוִי מוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, וְכָל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵיהּ נֶפֶשׁ יְתֵירָה בְּשַׁבָּת, וְכָל הַגּוֹרֵעַ גּוֹרְעִין לֵיהּ הַהִיא נֶפֶשׁ יְתֵירָה חַס וְשָׁלוֹם.

 

בָּרוּךְ ה' (יהוה יאהדונהי) לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 

 

עם תרגום מילולי פשוט:

 

בְּרֵאשִׁית,       תַּמָּן תְּרֵ''י,           תַּמָּן שַׁבָּ''ת.

"בראשית", בו אותיות תר"י, ובו אותיות שב"ת.

 

כְּגַוְונָא דָא: בְּ' רֵאשִׁי''ת, בָּ''רָא שִׁי''ת, וְאִינוּן תְּרֵי שַׁבָּתוֹת, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר)שמות לא טז( "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'.

תְּרֵין זִמְנִין אַדְכִּיר הָכָא שַׁבָּת, לָקֳבֵל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה.

בדומה לזה: ב' ראשית, בר"א שי"ת, ואלה שתי שבתות, עליהן נאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'

שתי פעמים מזכיר כאן שבת, כנגד השכינה העליונה והתחתונה.

 

"לְדֹרֹתָם". מַאי לְדֹרֹתָם? אֶלָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּעָבִיד לוֹן דִּירָה בְּשַׁבָּת בִּתְרֵי בָתֵּי לִבָּא, וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָּן יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִלּוּל שַׁבָּת.

"לְדֹרֹתָם". מַה הכוונה "לְדֹרֹתָם"? אלא אשרי מי שעושה להן (לבינה ולמלכות) מקום לדור בשבת בשני בתי הלב שלו, ויתפנה ממנו היצר הרע שהוא חילול שבת.

 

"בְּרִית עוֹלָם" דָּא צַדִּיק, דְּשַׁרְיָין תַּרְוַיְיהוּ עֲלֵיהּ, חַד לְאַמְלָאָה לֵיהּ וְחַד לְאִתְמַלְיָא מִינֵיהּ.

"בְּרִית עוֹלָם" זה צדיק (ז"א), ששורות שתיהן (השכינות) עליו, אחד למלא אותו ואחד להתמלאת ממנו.


"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אִינוּן תְּרֵין כֻּלְיָין נֶצַח וָהוֹד, בְּנוֹי דְּיִשְׂרָאֵל סָבָא, עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא.

בני ישראל, אלו הן שתי הבחינות, נצח והוד, בניו של ישראל, סבא קדישא, העמוד האמצעי.

 

תְּלַת "שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי" אִלֵּין תְּלַת אֲבָהָן.

שלוש פעמים "שביעי, שביעי, שביעי" – אלה שלושת האבות.

 

עֹנֶג שַׁבָּת, "וְנָ''הָר יוֹצֵא מֵעֵדֶ''ן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּ''ן" (בראשית ב'. י'), "וְנָהָר", אִית

 נָהָר וְאִית נָהָר, אִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נָהָר פְּלָגָיו, וְאִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נַחַל קְדוּמִים.

עונג שבת, "וְנָ''הָר יוֹצֵא מֵעֵדֶ''ן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּ''ן" (בראשית ב'. י'), "וְנָהָר", יש נָהָר וְיש נָהָר. יש נָהָר שנקרא: נָהָר פְּלָגָיו, וְיש נָהָר שנקרא נַחַל קְדוּמִים.

 

עֵדֶן עִלָּאָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (ישעיה ס"ד ג'):"עַיִן לֹא רָאֲתָה אלהי''ם זוּלָתֶךָ", הַאי נָהָר אִיהוּ ו', דְּנָפִיק מֵעֵדֶן עִלָּאָה דְאִיהוּ א', וְאַעֲבַר בֵּין אַבָּא וְאִימָּא, וְאָזִיל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמָטֵי עַד צַדִּיק שְׁבִיעִי, וּמִתַּמָּן אַשְׁקֵי לְגִנְּתָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה.
עדן עליון, עליו נאמר "עין לא ראתה אלהי"ם זולתך". נהר זה הוא וי"ו (יסוד),  שיצא מהעדן העליון שהוא אל"ף (א"א),, ועובר בין אבא ואימא, ויורדים חמש מאות שנה ומגיעים עד צדיק שביעי, ומשם משקה את הגן שהיא השכינה התחתונה.

 

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ל"ה ג'):"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס, כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם.

אשרי מי ששומר מקום דירה לשבת בלב, שלא יתקרב שם עצב הטחול וכעס המרה שהוא אש הגיהנם, על כך נאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". וכך הוא ודאי שכל מי שכועס, כאילו הדליק אש הגהינם.

 

אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד, אִינוּן לָקֳבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד, בְּשַׁבָּת. וְאִינוּן: עֲשָׂרָה דְלָקָה אָדָם, וַעֲשָׂרָה לְחַוָּה, וַעֲשָׂרָה לְנָחָשׁ, וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין "אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת", דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִינוּן חֲשִׁיבִין לְיִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל מַלְקִיּוֹת.

ארבעים מלאכות חסר אחת הן כנגד ארבעים מלקות חסר אחת, בשבת, ואלו הן: עשר שלקה אדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש, ותשע לאדמה. ועל כן אמרו חכמי המשנה "אין לוקין בשבת" שאלו המלאכות גורמות לישראל שיקבלו מלקות.


"יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם". אִינוּן עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְעָבִיד לוֹן בְּבַת אַחַת, מָאן דְּאַעֲקַר חֵפֶץ מֵאַתְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ לְבַר מֵאַתְרֵיהּ וּמֵרְשׁוּתֵיהּ, כְּאִלּוּ אַעֲקַר אִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹת בְּרִית, וְאַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה, מָאן דְּעָבִיד דָּא גְרִים דְּאַעֲקַר נִשְׁמָתֵיהּ מֵרְשׁוּת דִּילָהּ, וְאַנַּח לָהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא דְאִיהִי מָרָה וּטְחוֹל.

יציאות השבת שתים, אלו הן: עקירה והנחה שעושה אותן בבת אחת. מי שעוקר חפץ ממקומו ומניחו מחוץ למקומו ומרשותו, כאילו עקר את עץ החיים שהוא אות ברית, והניחו ברשות נוכריה שהיא רשות הרבים. ומי שעושה כן גורם לנשמתו שתעקר מרשותו ותונח ברשות האחרת שהיא מרה וטחול

 

וְדָא גָרַם לְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעַקְרוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלִּיאוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה דְאִיהִי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאַעִיל אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ דִּילֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה.

וזה גרם לישראל שנעקרו מארץ ישראל, והוגלו לארץ נוכריה שהיא רשות הרבים. וכך הוא מי ששם את אות ברית קדש שלו ברשות נכריה.

 

שַׁבְּתַא''י אִיהוּ טְחוֹל. חַמָּ''ה, אִתְּתָא בִּישָׁא מָרָה

שבתא"י הוא טחול, חמ"ה, אישה רעה מרה.

 

 שַׁבְּתַא''י עֲלֵיהּ אִתְּמַר: (בראשית לז כד): "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם", "מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֶשׁ בּוֹ". וְאִיהוּ רָעָב וְצִמָּאוֹן וְקִינָה וְהֶסְפֵּד וַחֲשׁוֹכָא וְקִבְלָא, וְאִיהִי גָלוּתָא לְיִשְׂרָאֵל. וּצְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַד לָהּ שִׁנּוּי בְּכֹלָּא וְהָא אוּקְמוּהָ.

שבתא"י עליו נאמר "והבור רק אין בו מים מים" אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, רעב וצמאון וקינה והספד וחשוכה והפלות, והוא לגלות לישראל. וצריכים ישראל לעשות לה לשבת שינוי בכל אלה כמו שלמדנו.

 

וְאִיהוּ דִבּוּר דְּחוֹל דְּאִיהוּ אָסוּר בְּשַׁבָּת, וְכַד לָא אַשְׁכַּחַת אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן, אִיהִי בָרְחַת, כְּגַוְונָא דְשִׁפְחָה דְאַבְרָהָם דְּאִתְּמַר בָּהּ:(בראשית ט"ז, ח'): "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת".
והוא
הדין לגבי דיבור חול שהוא אסור בשבת, וכך לא יהיה לסט"א מקום בשבת לשרות בו, ואז יברח כדוגמת שפחתו של אברהם שנאמר בה "מפני שרי גבירתי אנכי ברחת"

טְחוֹל, עֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ג' ה'): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", נַעַל מְטוּנָף דְּטִפָּה סְרוּחָה, "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", דָא שַׁבָּת, וַעֲלֵיהּ אָמְרַת שְׁכִינְתָּא, (שיר השירים ה' ג'): "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".

טחול - עליו נאמר "של נעליך מעל רגליך", נעל מטונף טפה סרוחה "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" זוהי שבת. ועליה אומרת השכינה "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איככה אטנפם"

 

וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נַשׁ בְּשַׁבָּת לְשַׁנּוּיֵי בִּלְבוּשִׁין בִּשְׁרַגָּא בְּמַאֲכָלִין.

וְצָרִיךְ לְמֶהֱוִי מוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, וְכָל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵיהּ נֶפֶשׁ יְתֵירָה בְּשַׁבָּת, וְכָל הַגּוֹרֵעַ גּוֹרְעִין לֵיהּ הַהִיא נֶפֶשׁ יְתֵירָה חַס וְשָׁלוֹם.

על כן צריך האדם בשבת שינוי בלבוש, באש (נרות) ובאוכל.

וצריך שיהיה מוסיף מן החול על הקדש. וכל המוסיף, מוסיפים לו נפש יתירה בשבת. וכל הגורע, גורעים לו אותה נפש יתירה חס ושלום.

 

בָּרוּךְ ה' (יהוה יאהדונהי) לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 

 

 

עם הסבר פשוט:

(כדי להבין פירוש זה יש לקרא הקדמה לעשר הספירות ולהבין איך צורת העולמות ספירות ופרצופים. ובעז"ה יתברך, שיתן לי כח וסיוע ויכולת וגם את ההקדמה הזו אסביר בעז"ה במקום אחר).


בְּרֵאשִׁית, תַּמָּן תְּרֵ''י, תַּמָּן שַׁבָּ''ת.

כְּגַוְונָא דָא: בְּ' רֵאשִׁי''ת, בָּ''רָא שִׁי''ת, וְאִינוּן תְּרֵי שַׁבָּתוֹת, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר)שמות לא טז( "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'.

תְּרֵין זִמְנִין אַדְכִּיר הָכָא שַׁבָּת, לָקֳבֵל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה.

במילה  בראשית  ישנם  האותיות תר"י (שני =2) וישנם האותיות שב"ת.

בדומה לזה: ב' ראשי"ת - ב"רא שי"ת (כלומר ברא שתי, שי"ת בהיפוך אותיות), ואלו הן שתי שבתות שבת עליונה ושבת תחתונה, עליהן נאמר "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" וגו'  

פעמיים הזכיר כאן את המילה שבת, כנגד השכינה העליונה שהיא בינה והשכינה התחתונה שהיא מלכות.

 

"לְדֹרֹתָם". מַאי לְדֹרֹתָם? אֶלָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּעָבִיד לוֹן דִּירָה בְּשַׁבָּת בִּתְרֵי בָתֵּי לִבָּא, וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָּן יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִלּוּל שַׁבָּת.

"לְדֹרֹתָם".  -  מה הוא לדרתם? מדוע המילה 'לדורותם' חסירה ו'? המילה 'לדרתם' כאן ללא ו' מהמילה לדור=לגור= מלשון דירה. אלא אשרי מי שעושה להן, לבינה ולמלכות, מקום לדור בשבת בשני בתי הלב שלו, בינה בחלל ימין ומלכות בחלל שמאל, חלל ימין מבחינת נפש אלהית יצר הטוב, חלל השמאלי מבחינת קליפת נגה יצר הרע. ויתפנה משם, מחלל שמאל שבלבו, היצר הרע שהוא חילול שבת. ואיך יפנה את יצר הרע? ע"י שיסיר כל כעס מליבו כמו שיתבאר בהמשך.

 

"בְּרִית עוֹלָם" דָּא צַדִּיק, דְּשַׁרְיָין תַּרְוַיְיהוּ עֲלֵיהּ, חַד לְאַמְלָאָה לֵיהּ וְחַד לְאִתְמַלְיָא מִינֵיהּ. "בְּרִית עוֹלָם" -  זה הצדיק, ז"א (זעיר אנפין). ששורות שתיהן, אמא עלאה שהיא בינה ושכינה תתאה שהיא מלכות, ושתיהן שורות עליו. אחת בינה, למלא את ז"א במוחין דגדלות בהתלבשות הנה"י (נצח, הוד, יסוד) שלה, ובאורות דחו"ג (חסד וגבורה=חסדים וגבורות), המתפשטים בכל גופו של ז"א. ואחת מלכות המתיחדת עם ז"א, להתמלא ממנו, כי אין למלכות כלום מעצמה אלא רק הארות המוחין והארות החו"ג שמקבלת ממנו.

 

"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אִינוּן תְּרֵין כֻּלְיָין נֶצַח וָהוֹד, בְּנוֹי דְּיִשְׂרָאֵל סָבָא, עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא.

"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" -  הם סוד שתי כליות, אלו הן שתי הבחינות ופנמיות נצח והוד של ז"א, שכנגדם באחורי ז"א עומדת המלכות ומקבלת את הארותיה. ולמה נקראים 'נצח והוד' "בני ישראל"? כי הם בניו של ישראל סבא קדישא, שהוא הת"ת (התפארת) של ז"א, העמוד האמצעי, שממנו יוצאים הנצח והוד. התפארת שבעמוד האמצעי, הוא הנקרא יום השביעי, לפי שמשפיע במלכות שהיא הספירה השביעית.

בפסוק נאמר: "וביום השביעי שבת וינפש", זה כנגד העמוד האמצעי שאמרנו לעיל.

 

תְּלַת "שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי" אִלֵּין תְּלַת אֲבָהָן.

התפארת כוללת את שלושת האבות. ושלוש פעמים "שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי...שְׁבִיעִי" נאמר ב-"ויכולו השמים והארץ", אלו הם שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. חסד = אברהם, וכנגדו: "ויכל אלוקים ביום השְׁבִיעִי מלאכתו אשר עשה". גבורה=יצחק, וכנגדו: "וישבות ביום  בשְׁבִיעִי...". ות"ת (תפארת)=יעקב: וכנגדו: "ויברך אלוקים את יום השְׁבִיעִי..". וכל אלו כלולים בז"א.

 

 עֹנֶג שַׁבָּת, "וְנָ''הָר יוֹצֵא מֵעֵדֶ''ן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּ''ן" (בראשית ב'. י'), "וְנָהָר", אִית נָהָר וְאִית נָהָר, אִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נָהָר פְּלָגָיו, וְאִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נַחַל קְדוּמִים.

ענג שבת נאמר ונה"ר יוצא מעד"ן להשקות את הג"ן ראשי תיבות ענ"ג. (בדרך כלל כינוי 'נהר' סתם = יסוד). ונהר, יש נהר ויש נהר. יש נהר הנקרא (תהלים מו) "נהר פלגיו" הוא יסוד דז"א שמקבל הארות מחסד וגבורה השונות זו מזו, על כן נקרא פלגיו. ויש נהר (שפטים ה, כ"א) הנקרא "נחל קדומים" שהוא היסודות של אבא ואמא שהם קדומים, ומהם מקבל הז"א את החו"ג.

 

עֵדֶן עִלָּאָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (ישעיה ס"ד ג'):"עַיִן לֹא רָאֲתָה אלהי''ם זוּלָתֶךָ", הַאי נָהָר אִיהוּ ו', דְּנָפִיק מֵעֵדֶן עִלָּאָה דְאִיהוּ א', וְאַעֲבַר בֵּין אַבָּא וְאִימָּא, וְאָזִיל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמָטֵי עַד צַדִּיק שְׁבִיעִי, וּמִתַּמָּן אַשְׁקֵי לְגִנְּתָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה.

בפסוק נאמר: "ונהר יוצא מעדן", ישנו עדן עליון הוא א"א (ארך אנפין) עליו נאמר: "עין לא ראתה אלהי"ם זולתך", דהיינו אין כל עין (שכל האדם) משגת בו. נהר זה הוא היסוד דא"א, הנקרא וי"ו = הספירה השישית = היסוד של א"א, שנקרא "נהר" והוא סוד הוי"ו שיצא מהעדן העליון. "נהר" זה היוצא מהעדן העליון הוא סוד האות אל"ף. כי האות א' היא בא"א, לפי שהוא פרצוף ראשון באצילות. ומיסוד של א"א נמשכים החסדים והגבורות לזו"ן (זעיר ונוקבא). ועובר בין אבא ואימא, כלומר: החו"ג נמשכים מהיסוד דא"א ומתלבשים ביסודות דאו"א (אבא ואמא) ומשם עד הזו"ן. ויורדים החו"ג חמש מאות שנה (כלומר: חמשת החסדים או חמשת הגבורות היוצאים מא"א, כל אחד כלול מעשר ספירות שלו, ושוב עשר מעשר, שהם ת"ק=500 בחינות פרטיות. וכל אלה מתפשטים בחמישה קצוות של חג"ת נ"ה של ז"א)  ומגיעים עד צדיק יסוד דז"א שהוא השביעי מבינה ולמטה, ומשם משקה היסוד של ז"א את הגן = המלכות שהיא השכינה התחתונה, את הארות החסדים והגבורות.

 

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ל"ה ג'):"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס, כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם.

אשרי מי ששומר מקום לשבת בלב, שהוא דירה נקיה לבינה ולמלכות, שלא יתקרב שם עצבות הטחול (מבת זוגו של הס"מ = הנקרא כבד, שהוא כועס), וכעס המרה שהוא מלבן את אש הגיהנם בליבו של האדם הכועס. (כי הכעס הוא מן הס"מ, כשהוא כועס נקרא 'כבד', והמרה = היא 'בינה' של הקליפה ומעוררת אותו אל הכעס). הכעס הזה הוא 'אש הגהינם' בליבו של האדם. על זה (על הכעס) נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" בשני חללי הלב "ביום השבת", שאז הכעס הוא חמור ביותר.. וכך הוא ודאי, (נכון הדבר ואמיתי), שכל מי שכועס בשבת, נחשב לו כאילו הדליק אש הגהינם בשבת.

 

אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד, אִינוּן לָקֳבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד, בְּשַׁבָּת. וְאִינוּן: עֲשָׂרָה דְלָקָה אָדָם, וַעֲשָׂרָה לְחַוָּה, וַעֲשָׂרָה לְנָחָשׁ, וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין "אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת", דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִינוּן חֲשִׁיבִין לְיִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל מַלְקִיּוֹת.

"ארבעים מלאכות חסר אחת", כך בגמרא (שבת, ע"ג, ע"א), דהיינו 39 מלאכות האסורות בשבת, הן כנגד ארבעים מלקות חסר אחת שאסרו ללקות בשבת. ואלו המלקות הן כנגד עשר קללות שנתקלל האדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש, ותשע לאדמה. ועל כן אמרו חכמי המשנה "אין לוקין בשבת", שאין מלקין את המחוייבים מלקות בשבת. שאלו המלאכות מאחר והם מותרות ביום חול גורמות לישראל שיקבלו מלקות ביום חול, אך ביום השבת, מאחר ונאסרו אותן המלאכות, אזי גם  נאסרו  המלקות.

עשר קללות לאדם:

וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ  (לכן):

1.     "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון: פרעושים ויתושים וזבובים.

2.     בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – וזה העצב בעבודה להשגת הפרנסה

3.     וְקוֹץ

4.     וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ

5.     וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה

6.     בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם – וזה קושי העבודה להשגת הפרנסה

7.     עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה – עונש המות ואין חיים נצחיים לגוף

8.     כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ – והיינו שנעכר חומרו של אדם, שכן מתחילה יסודו היה זך מעפר המזבח.

9.     כִּי-עָפָר אַתָּה – אפילו בחייך אתה עפר

10.                         וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב – וזה סוד הגלגול, היה מעפר לגוף,  וחזר להיות מגוף לעפר.

 

עשר קללות האשה:

אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר:

1.       הַרְבָּה – זהו דם הבתולין

2.       אַרְבֶּה – זהו דם הנידה

3.       עִצְּבוֹנֵךְ – צער גידול בנים

4.       וְהֵרֹנֵךְ – צער העיבור וההריון

5.       בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – צער הלידה

6.       וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.

7.       וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ – מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה

8.       עטופה כאבלה

9.       מנודה מכל אדם  - ומותרת רק לבעלה

10.   "וחבושה" כבבית אסורים - בבית בעלה, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

 

עשר קללות הנחש:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת

1.       אָרוּר אַתָּה – היינו שנצטרע

2.       מִכָּל-הַבְּהֵמָה – שמוליד לשבע שנים

3.       וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה – שמפשיט עורו

4.       עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ – שנתקצצו ידיו ורגליו

5.       וְעָפָר תֹּאכַל – שכל מה שאוכל = טועם עפר

6.       כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ – אפילו לעתיד לבא, לעולם לא יתרפא.

7.       וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה

8.       וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ

9.       הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ

10.   וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב

 

תשע קללות הארץ:

1.     ששותה מאליה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ".

2.     שלקתה בפירותיה, שיש אילנות המוציאות פרי אחת לשלוש שנים

3.     שמעלה קוץ ודרדר, שנאמר: "וקוץ ודרדר תצמיח לך

4.     שיש בה ברים וסלעים

5.     שצריך לעמול קשה בה עם מחרשה וברזל

6.     שלא תכסה על הרוגיה

7.     שזורעים הרבה ומוצאים קצת

8.     שלוקה בשידפון

9.     שעתידה לבלות (מלשון בלאי = שחיקה).

 

"יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם". אִינוּן עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְעָבִיד לוֹן בְּבַת אַחַת, מָאן דְּאַעֲקַר חֵפֶץ מֵאַתְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ לְבַר מֵאַתְרֵיהּ וּמֵרְשׁוּתֵיהּ, כְּאִלּוּ אַעֲקַר אִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹת בְּרִית, וְאַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה, מָאן דְּעָבִיד דָּא גְרִים דְּאַעֲקַר נִשְׁמָתֵיהּ מֵרְשׁוּת דִּילָהּ, וְאַנַּח לָהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא דְאִיהִי מָרָה וּטְחוֹל.

"יציאות השבת שתים" (תחילת מסכת שבת),  , אלו הן: עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שעושה אותן בבת אחת, דהיינו מעביר ד' אמות ברשות הרבים מבלי לפוש (לנוח). מי שעוקר חפץ ממקומו מרשות היחיד ומניחו מחוץ למקומו, ומרשותו לרשות הרבים, כאילו עקר את עץ החיים שהוא אות ברית יסוד דז"א והניחו ברשות נוכריה = מקום הסט"א. מי שעושה כן גורם לנשמתו שתעקר מרשות הקודש ותונח ברשות האחרת שהיא מרה וטחול כעס ועצב, הם סוד שתי נקבות הבינה ומלכות דקליפה.

 

וְדָא גָרַם לְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעַקְרוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלִּיאוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה דְאִיהִי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאַעִיל אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ דִּילֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה.

וזה, עוון חילול שבת, גרם לישראל שנעקרו מארץ ישראל, שהיא רשות יחידו של עולם,  והוגלו לארץ נוכריה שהיא רשות הרבים, רשות הסט"א (הסטרא אחרא = הס"מ = סמ-א-ל). וכך הוא מי ששם את אות ברית קדש שלו ברשות נכריה, הבא על גויה, מוציא טיפות מרשות ישראל (רשות היחיד) ומעבירם לרשות הסט"א (רשות הרבים), וכן המוציא זרע לבטלה מגופו (רשות היחיד) נתפסים ביד פלונית (רשות הרבים), וגורם גלות לשכינה הקדושה, ה' יכפר בעדנו.


שַׁבְּתַא''י אִיהוּ טְחוֹל. חַמָּ''ה, אִתְּתָא בִּישָׁא מָרָה.

(ישנם שבעה כוכבי לכת: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה). ונדרשים הם בכל מקום כנגד שבע הספירות. לפעמים על השבעה ספירות דקדושה ולפעמים על שבע הספירות של הס"א, כמו כאן.

שבתא"י, אחד משבעה כוכבי הלכת השולט בליל שבת, הוא בחינת טחול בחינת רחל דסט"א, ובחינת המלכות דקליפה. חמה גם משבעה כוכבי הלכת, בחינת לאה דסט"א, ובחינת הבינה דקליפה, היא אישה רעה בחינת מרה.

 

שַׁבְּתַא''י עֲלֵיהּ אִתְּמַר: (בראשית לז כד): "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם", "מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֶשׁ בּוֹ". וְאִיהוּ רָעָב וְצִמָּאוֹן וְקִינָה וְהֶסְפֵּד וַחֲשׁוֹכָא וְקִבְלָא, וְאִיהִי גָלוּתָא לְיִשְׂרָאֵל. וּצְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַד לָהּ שִׁנּוּי בְּכֹלָּא וְהָא אוּקְמוּהָ.

וְאִיהוּ דִבּוּר דְּחוֹל דְּאִיהוּ אָסוּר בְּשַׁבָּת, וְכַד לָא אַשְׁכַּחַת אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן, אִיהִי בָרְחַת, כְּגַוְונָא דְשִׁפְחָה דְאַבְרָהָם דְּאִתְּמַר בָּהּ:(בראשית ט"ז, ח'): "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת".
שבתא"י, עליו נאמר "והבור רק אין בו מים מים". ואומרים המפרשים (שבת, כ"ב, ע"א): "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", שכל מיני מזיקים נמצאים בו. והכוונה: שכוכב שבתאי הוא הכוכב הראשון משבעת כוכבי הלכת, והוא בבחינת היכל הראשון של הכלי הקליפות מלמטה למעלה. והוא כנגד המלכות דקדושה שהיא מלאה מכל אורות הספירות המשפיעים בה. ושבתאי הוא מלא מכל הכוחות הרעים הנקראים נחשים ועקרבים. וממנו יוצאים הצרות.

והוא גורם בעולם לשישה דברים קשים כנגד שש קצוות שבה: לרעב, וצמאון, וקינה, והספד, וחושך, ואפלה. וזה ההפך מענג שבת, והוא גורם לגלות לישראל. ובעונג שבת גם כן ששה דברים: בשר, דגים, יין, שמחה, רינה, אור הנר לכבוד שבת. וכדי להנצל מכוחות הרע של שבתאי השולט בשבת, צריכים ישראל לעשות לשבת שינוי בכל אלה כמו שלמדנו: בשר, יין וכו.

והוא הדין לגבי דיבור חול שהוא אסור בשבת, כמו שאמרו בגמרא: (שבת, קי"ג, ע"ב):"שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול". וכך לא יהיה לסט"א מקום בשבת לשרות בו. כי כשהקליפה אינה מוצאת מקום באבריו של האדם לשרות שם, כי הוא שומר עצמו מכעס ועצבות ודיבור חול, ואז יברח הרע, הקליפה, כדוגמת שפחתו של אברהם שנאמר בה "מפני שרי גבירתי אנכי ברחת". כך בורחת הנוקבא דקליפה ממי שמקדש עצמו בקדושת השבת ומשרה עליו את השכינה.

 

טְחוֹל, עֲלָהּ אִתְּמַר (שמות ג' ה'): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", נַעַל מְטוּנָף דְּטִפָּה סְרוּחָה, "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", דָא שַׁבָּת.

טחול, זו הנוקבא של הס"מ - עליו נאמר למשה רבינו בסיפור הסנה: "של נעליך מעל רגליך", הסר מעליך את אחיזת 'נעל' המטונף, זו הנפש המתאווה הנקראת 'נעל', שיש בה אחיזת הנוקבא דקליפה, שהיא מטונפת. ונוקבא דקליפה המטונפת נקראת 'טפה סרוחה'. "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". זוהי שבת היא השכינה הנקראת גם אדמת קדש, שזוכים לה על ידי שמירת השבת.

 

עֲלֵיהּ אָמְרַת שְׁכִינְתָּא, (שיר השירים ה' ג'): "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".

ועל הנוקבא דקליפה אומרת השכינה: "פשטתי את כתנתי", היינו: לבוש החול שיש בו אחיזת הנוקבא דקליפה על ידי עוונות ישראל, "איככה אלבשנה"? שעל ידי חילול שבת, חלילה מתטנפת הכותונת. "רחצתי את רגלי" מכל אחיזות הקליפות, שכן זהו סוד הנה"י של השכינה, שהיו בימי החול רגליה יורדות מות, ובערב שבת הם עולים מן הקליפה למקום חג"ת שלה (חסד, גבורה, תפארת). "איככה אטנפם" האם אעיז שוב ללכלכם על ידי חילול שבת, ולהורידם חלילה למקום הקליפה? וודאי שלא.


וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נַשׁ בְּשַׁבָּת לְשַׁנּוּיֵי בִּלְבוּשִׁין בִּשְׁרַגָּא בְּמַאֲכָלִין. וְצָרִיךְ לְמֶהֱוִי מוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, וְכָל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵיהּ נֶפֶשׁ יְתֵירָה בְּשַׁבָּת, וְכָל הַגּוֹרֵעַ גּוֹרְעִין לֵיהּ הַהִיא נֶפֶשׁ יְתֵירָה חַס וְשָׁלוֹם.

על כן, כדי להתרחק מהקליפות, צריך האדם בשבת שינוי בלבוש, ובאש נרות שבת ובאוכל, וצריך שיהיה מוסיף מן החול על הקדש, על ידי קבלת שבת לפני שקיעה. שעל ידי זה מפרידים את התדבקות קליפת נוגה מהקדושה. ועל ידי תוספת שבת (שמקבלים מוקדם יותר), נשארת דבוקה הקדושה שנשארה מקליפת נוגה = הנקראת חול, או אז מוסיפים אותה על קדושת שבת הנכנסת, שחוזרת להיות 'טוב הגמור'. וזהו בעצם סוד "תוספת שבת".

וכל המוסיף מחול על הקודש, מוסיפים לו, בשבת, נפש יתירה מן המלכות, כי הרחיק ממנה את אחיזת קליפת נוגה הרע על ידי תוספת השבת.

וכל הגורע מתוספת שבת, שחלילה מקבל את השבת מאוחר, או שמקדים להוציא את השבת מוקדם יותר, אזי גורעים לו את אותה הנפש היתירה חס ושלום.

 

בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: